בתחתית הוושט מצוי שריר טבעתי, שנפתח בזמן בליעה כדי לאפשר למזון לעבור מהוושט לקיבה ולאחר מכן נסגר כדי לאפשר למזון להישמר בקיבה. תפקוד לקוי שלו יגרום למזון ולמיצי הקיבה לעלות מהקיבה לוושט. ברוב המקרים התופעה חולפת מעצמה, אך לעיתים נדרש טיפול תרופתי .
רפלוקס קיבתי־ושטי (Gastro-Esophageal Reflux – GER) הוא תופעה נורמלית בתינוקות, אשר יכולה להפוך להפרעה במערכת העיכול. רפלוקס מתבטא בזרימה של מיצי עיכול ו/או מזון ונוזלים בכיוון ההפוך – מהקיבה חזרה לוושט.
על אף שמדובר בתופעה שיכולה להופיע בכל גיל, היא נפוצה בעיקר בקרב תינוקות והיא הגורם מספר אחת לפליטות והקאה בתקופת הינקות. בגיל זה סוגר הוושט התחתון נוטה להיפתח למצב רפוי לעתים קרובות או ממושכות כדי לאפשר לאוויר להשתחרר מהקיבה (גיהוק/גרעפס). זו הסיבה שתינוקות רבים נוטים לפלוט ולהקיא מדי פעם. שיא הסימנים במצב שכיח זה הוא סביב גיל ארבעה עד חמישה חודשים. לרוב תופעת הרפלוקס חולפת מעצמה, בעיקר כאשר מדובר בתינוקות ובילדים צעירים.
מהם הגורמים לרפלוקס?
הרפלוקס נובע מבעיה תפקודית של שריר טבעתי בתחתית של צינור הוושט. שריר זה – הקרוי בלעז Lower esophageal sphincter או בקיצור LES – משמש כסוגר פיזיולוגי: הוא נפתח בזמן בליעה כדי לאפשר למזון לעבור מהוושט לקיבה ונסגר לאחר מעבר האוכל כדי לאפשר למזון להישמר בקיבה. כאשר הסוגר עובר הרפיה לעתים קרובות מדי או לזמן ממושך, מיצי הקיבה, ולא רק אוויר שנבלע, עולים כלפי מעלה חזרה לוושט וגורמים להקאה וצרבת.
אצל תינוקות, כאשר החלב או מזון אחר מתעכל בקיבה, השריר הסוגר התחתון נפתח ומאפשר לתכולת הקיבה לעלות חזרה לוושט. לעתים, המזון העולה חזרה מן הקיבה אינו נעצר בוושט אלא עולה מעלה בלוע – ואז התינוק פולט או מקיא.
האם מדובר בתופעה מסוכנת?
הסכנה העיקרית ברפלוקס קיבתי־ושטי היא שחלק מתכולת הקיבה שעולה בוושט יחדור לקנה הנשימה (אספירציה). תופעה זו נדירה ביותר, וברוב התינוקות קנה הנשימה נסגר ואין אספירציה. כאשר הרפלוקס הקיבתי־ושטי גורם לדלקת בוושט, נוצרים קשיי האכלה שעלולים להתבטא בקצב גדילה איטי בהשוואה לתינוקות ופעוטות אחרים בני גילם. על רופא הילדים להבדיל בין מצבים אלו לבין מצבים בהם התינוק מפגין אי נוחות, אך עולה היטב במשקל ואינו סובל ממחלה. בנוסף לכך, עליית נוזלי הקיבה החומציים לוושט עלולה גם להתבטא בכיבים, שעלולים לגרום להופעת כאבים ודימומים בוושט.
מהם התסמינים של התופעה?
לרוב, מדובר בתופעה שקטה שאינה גורמת לתסמינים כלל, ובמיוחד בפעוטות הפולטים מספר פעמים ביום בנפחים משתנים, אך שמחים להמשיך לאכול ועולים במשקל.
איך מאבחנים רפלוקס קיבתי־ושטי?
רפלוקס קיבתי־ושטי הוא תופעה נורמלית, המופיע בדרגה מסוימת גם בבריאים. לכן, אחת הבעיות באבחנה היא שאין בדיקה אחת חד־משמעית שיכולה לאבחן נוכחות של רפלוקס, ולהגדיר קשר ישיר לתסמינים קליניים. כאשר מדובר בתינוק שפולט, אין צורך בביצוע כל בדיקה כיוון שתוצאת הרפלוקס (הפליטה) נראית לעין.
מהי הבדיקה המועדפת לאבחון?
כאשר מדובר בתינוקות עם פליטות/הקאות ועלייה טובה במשקל, לרוב אין צורך בשום בדיקה, וניתן לאבחן רפלוקס לא מסובך (שגם אינו דורש טיפול) בעזרת אנמנזה (שאלות של הרופא). כאשר התמונה אינה ברורה לחלוטין, יש לפעמים צורך בביצוע בדיקות אבחנתיות, אך בחירת הבדיקה תיעשה על ידי הרופא בהתאם למצב הרפואי, כך שבדיקה מסוימת בילד אחד לא בהכרח מתאימה לתחילת הבירור בילד אחר.
מהו הטיפול לרפלוקס קיבתי־ושטי?
בפעוטות – כאשר מדובר בפליטות והקאות מרובות ללא סמנים מדאיגים נוספים (סירוב לאכול, דלקות ריאה, היעדר עלייה מספקת במשקל, הקאות עוצמתיות וקשתיות באופן קבוע, ממצא בבדיקת הרופא או רפלוקס המופיע לראשונה אחרי גיל ששה חודשים) – אין צורך כלל בטיפול. במצבים אילו מדובר בתופעה שפירה, שברוב המוחלט של המקרים חולפת ללא התערבות בין גיל ששה חודשים לשנה.
אם הוחלט שיש צורך לטפל ברפלוקס, הטיפול תלוי באופיים ומידת חומרתם של התסמינים השונים. התערבויות אפשריות כוללות החזקת הפעוט בצורה אנכית לאחר ארוחה זמן ממושך יותר, אי ישיבה בתנוחת סל־קל המחמיר רפלוקס וכן השכבה על הבטן בזמן עירנות הפעוט ובהשגחת ההורים.
השלב הבא יכלול שינויים תזונתיים: הסמכת המזון בקורנפלור ומעבר לשימוש בפורמולות AR. פורמולות אלה מפחיתות במידה מסוימת את תדירות ונפח הפליטות, אך לא מונעות רפלוקס לתוך הוושט. מומלץ גם להקטין את נפח הארוחות (עם עלייה בתדירות הארוחות במידת הצורך) ולהימנע מאכילת יתר (סיבה שכיחה מאוד לרפלוקס).
אם אין שיפור בתסמינים, ניתן לשקול מעבר למשך זמן מוגבל (כחודש) לפורמולה מפורקת, כדי לבחון אם מדובר ברגישות למרכיבי המזון (חלבון חלב הפרה), או להוציא מוצרי חלב מתזונתה של אם מניקה. לאחר חודש חוזרים למזון רגיל ועוקבים אחר תגובת התינוק.
מתי ממליצים על טיפול תרופתי ברפלוקס קיבתי־ושטי?
במקרים מסוימים ועל פי שיקול דעת רפואי יש מקום לטיפול תרופתי. חלק מהתרופות מדכאות במידה מסוימת את הפרשת החומצה בקיבה, וכך מקטינות את הנזק העלול להיגרם מההחזר של תוכן הקיבה לוושט. תרופות אחרות מגבירות את תנועתיות מערכת העיכול ואת חוזק הסוגר התחתון, ועל ידי כך מקטינות את מידת הרפלוקס. שתי קבוצות של תרופות המפחיתות חומצה בקיבה:
1. קבוצת חוסמי H2 כגון סימטידין, רנטידין פמוטידין – אילו התרופות היחידות ממשפחת מדכאי הפרשת החומצה המאושרות לשימוש פתוח מתחת לגיל שנה.
2. קבוצת מעכבי משאבת הפרוטון (PPI) כגון Pantoprazole ,Omeprazole ,Lansoprazole – תרופות אילו הן היעילות ביותר שיש כיום להפחתת הפרשת החומצה מהקיבה. חשוב להקפיד ליטול אותן בצורה ובזמן מתאים על פי הנחיות הרופא.